מוסטפה תמימי, בן 28 מנבי סלאח, נפטר הבוקר בבית החולים בילינסון, לאחר שנאבק על חייו בסדרת ניתוחים כל הלילה. על סיבת המוות לא יכולה להיות מחלוקת: תמימי נורה בראשו מטווח קרוב אתמול (שישי) בצהריים בהפגנה השבועית בכפרו. הנשק: רימון גז עם טווח מוגדל, בעל דחף סילון פנימי שמגביר את עוצמתו מעבר לדחף שהוא מקבל מהמטול. לפי מספר עדים ולפי התמונה הנדירה שצולמה במקום, הרימון נורה מהמטול בכינון ישיר, בניגוד מוחלט לנוהלי הצבא, וממרחק של פחות מעשרה מטרים. היורה: חייל ישראלי בג'יפ.
לא כל יום יכולות הרשויות להשיג תמונה כזו, שיכולה למלא יותר מאלף מלים בכתב אישום. התמונה מראה קודם כל את הירוי, חלקיק השנייה לפני שהרימון פוגע בו. מהתמונה הזו (ובעיקר מהמקורית, הגדולה יותר, שמתוכה נגזר החלק שאנחנו רואים כאן) נראה שיתכן ותמימי זרק אבנים על הג'יפ הצבאי, אבל גם ברור לגמרי שהג'יפ סגור וממוגן, ואין ספק שתמימי לא מהווה סכנה לחייהם או לבריאותם של החיילים, בעיקר אם היו סוגרים את דלת הג'יפ. בתמונה רואים גם את הרימון באוויר, וניתן בקלות לראות את הזווית האסורה שבה הוא טס מהג'יפ לעבר תמימי. את החייל היורה אי אפשר לראות, אבל אפשר לראות בבירור שהוא נסע ברכב צבאי צ-661410. אפשר בקלות לגלות מי נהג בו אם מתקשרים למספר 02-5694211. משם ודאי לא יהיה קשה לכל גוף חוקר לגלות מי עוד נסע ברכב, ומכאן – מי פתח את הדלת וירה בתמימי.
אבל הרי ברור לנו כמעט לגמרי שזה לא יקרה. בניגוד לבאסם תמימי, מארגן ההפגנות מנבי סלאח, שיושב בכלא כבר ממרץ ושבמשפטו מתברר שהעדויות נגדו נגבו מקטינים תחת לחץ ושימוש באמצעי חקירה לא חוקיים [לקישור] , סביר להניח שהחייל היורה במוסטפה תמימי לא ייעצר בקרוב. הוא לא ישב במעצר בזמן שיצפה למשפט עתידי על רצח, או הריגה, או אפילו גרימת מוות ברשלנות. ניסיון העבר מלמד אותנו שאולי, רק אולי, אם כמה ארגונים ועורכי דין מסורים ישקיעו מאבק משפטי ממושך, יתכן שיוגש נגד החייל היורה כתב אישום על ירי בניגוד לנהלים, או שימוש לא חוקי בנשק, או על עבירת תנועה כמו נסיעה ברכב צבאי עם דלת פתוחה. אולי, רק אולי, הוא יורשע, ויאבד דרגה, ואולי אפילו יקבל קנס או חודשיים מאסר. על תנאי, כמובן. ואולי גם זה לא.
נבי סאלח שבלב
לא הייתי בנבי סאלח. שנתיים וחצי כבר מפגינים שם נגד הכיבוש, נגד השתלטות המתנחלים בגיבוי הצבא על קרקעות ומעיין של הכפר, ואני לא הגעתי לשם. כתבתי על המאבק שם פעם [לקישור] אחר פעם [לקישור] , ועוד כמה פעמים, אבל לא הצטרפתי להפגנות. אחרי שהייתי בבלעין, נעלין, מעסרה, אום סאלמונה, ג'יוס, חברון, סוסיא, סלפית, עזון, ג'נין, בית ליקיא, בית אומר, רמאללה, יריחו, וואלג'ה, ועוד – לנבי סאלח לא נסעתי.
תמונות האלימות שהגיעו מנבי סאלח פשוט הפחידו אותי. מכות קיצוניות, ירי של גומי ורימונים מטווח קרוב, פצועים רבים, וצבא שמשוטט ברחובות ומטיל רימוני גז לתוך בתים ברחבי הכפר עד שעה מאוחרת ביום – ואין לאן לברוח. אמנם אף אחד לא נהרג שם עדיין, עד עכשיו, אבל זה היה רק עניין של זמן. לאחרונה אמרו לי חברים שקצת נרגע שם, שזה לא כמו בהתחלה, שזה חזר לרמה שאפשר להתמודד איתה, שאפשר ללכת אחורה ולהרגיש בטוחים יותר כשרוצים, וכבר שקלתי ללכת. אבל הנה – רצח בנבי סאלח. זוועה.
עוד ועוד חברים משתפים בפייסבוק את תמונות התקריב של ראשו של תמימי אחרי הפציעה, מכוסה בדם, ואת הסרטונים של פינויו מהשטח במצב קשה. אני מסתכל על התמונות, בלית ברירה, והגוף שלי מתקשה, קופא, רועד קצת. עוד לפני שנודע על מותו של תמימי, התמונות הזכירו לי את טריסטן אנרדסן האמריקאי, שגולגולתו רוצצה מרימון דומה על ידי חיילים דומים בנעלין, בהפגנה בה הייתי גם אני. נזכרתי בזוועה של אותו יום, ובתקופה הארוכה שאנדרסן בילה לאחר מכן בבית חולים בין חיים למוות עד שיצא משם בכסא גלגלים לשארית חייו, כנראה. ונזכרתי במתן כהן, ובלימור גולדטיין, ובפציעות שלהם, ובפציעות הקלות לעין שיעור שלי עצמי. נזכרתי בבאסם ובג'וואהר אבו-רחמה שנהרגו בבלעין, באחמד מוסא בן ה-10 שחיילים הרגו בהפגנה אחרת בנעלין, ועוד ועוד.
וזה פשוט מחריד. באמת מחריד. ואני מסתכל סביב, ולא רואה את החברה שלנו נחרדת. לא מכל אלה, ולא משני פצועי הראש באותה הפגנה בנבי סאלח אתמול, ולא משני העצורים בהפגנה השקטה במעסרה, שלא זכו בכלל לדיווח בשום מקום. רואה את הניסוחים הדיפלומטיים של "הפלסטינים טוענים" ואת האמונה העיוורת בעמדת דובר צה"ל. והאי-החרדות הזו מחרידה אותי עוד יותר. ומחריד במיוחד שאחרי כל זה עוד באים הטוקבקיסטים, וכותבים ש"מגיע להם" הכל "ואפילו יותר", או לחלופין שמתארים את ההפגנות העממיות שמתקיימות ברחבי השטחים שבוע אחרי שבוע, למרות כל הדיכוי והפציעות והמעצרים והאימה והמוות, כ"משחק", כ"הצגה", כ"בילוי של אנרכיסטים וערבים משועממים". ומקווה שאיכשהו, בתוך כל זה, שליח האו"ם המיוחד לענייני חופש הביטוי שהיה אתמול בנבי סאלח בזמן שתמימי נורה, רואה ומבין מה קורה פה, ואולי עוד יספק לנו עזרה כלשהי מבחוץ. הוא, או הקונסולים האירופים שיושבים במשפט של באסם תמימי, או הדיפלומטים שמתעדים את הריסות המערות ובארות המים בדרום הר חברון. אבל מתקשה להאמין.
ושביב תקווה? בכל אופן? בתוך כל זה? האם יש משהו שיכול להמשיך ולעודד נוכח ההרוגים האלה, והאב ובנו שנהרגו בעזה, וכל המוות והשכול שמלווה אותנו לכל מקום בארץ הכיבוש והדיכוי והמלחמה הזו? כן. הרוח האנושית. זה אולי נשמע קלישאתי, אבל זה נכון. כי אני מאמין שכדבריו של צ'רלי צ'פלין, אנחנו רוצים לחיות איש בשמחת חברו, לא בצער חברו. אנחנו לא מוותרים על המאבק הנצחי שלנו למען עתיד טוב יותר, חופשי יותר, שוויוני יותר, צודק יותר, ובטווח הארוך יש לנו גם הישגים. הקפיטליזם והגזענות אולי מסיתים אותנו לאנוכיות ומלחמה, אך בסופו של דבר כיבושים מתקפלים, אימפריות נופלות, ובני האדם ממשיכים ליצור ולמחות ולבנות ולאהוב. ומול תמונות כאלה של רצח, צריך לזכור גם את זה.