זה לא שהפעלת כוח מוגזם היא מוטיב חדש בהתנהלות מערכת הביטחון הישראלית. ממש לא. זה גם לא שחדשה לנו ההשמצה חסרת הבסיס והמתקפה על פעילי שלום לא אלימים. גם את זה אנחנו כבר מכירים זה זמן רב. מה שקרה היום בנתב"ג היה פשוט, ובעיקר, אבסורד שאין כדוגמתו. טירוף או עיוורון מוחלט. אם תרצו, סימן אזהרה למדינה שיורדת מהפסים. לחלופין, תזכורת שאפשר עדיין לבחור בדרך אחרת.

אנטי-קליימקס

האבסורד ניכר כבר בדרך לאולם מקבלי הפנים. עם עשרות השוטרים שהיו פרוסים בתחנת הרכבת של נתב"ג, ואלה ששמרו על כל הכניסות, מפני איום מדומיין כלשהו. הוא גבר באולם עצמו, שם עמדו במשך שעות על גבי שעות למעלה ממאה שוטרים, ומספר דומה של עיתונאים, כולם מסודרים בחצי גורן יפה וממושמעת סביב המזרקות, ובוהים בדלת הכניסה לאולם מכיוון אולם איסוף המזוודות. הדלת נפתחת וזוג יוצא, וילדים קטנים רצים בקריאות "אמא, אבא" ומחבקים אותם. שוב נפתחת, ומשפחה חרדית צועדת בקצב מהיר לעבר הדלת. שוב, ושתי חבורות בני תשחורת עם חולצות אחידות של נופשונים באיי יוון נשפכות לאולם בקול צחוק גדול. ושום דבר לא קורה.

מדי פעם דאגו הרשויות לייצר לנו העיתונאים קצת אקשן. פעם שלחו את השר יצחק אהרוניביץ', שסיפר על ההצלחה הגדולה במניעת המראתם של הפעילים כבר בחו"ל. "אנחנו מתנהגים כמדינה ריבונית ודמוקרטית", הבהיר. שעה לאחר מכן, כמעט על השעון, דאג מי שדאג לבדר אותנו עם השר אלי ישי, שהתגאה בהצלחה המסחררת בעצירת "שונאי ישראל" וה"פורעים", אלו שכבר הגיעו, ואלה שעוד בדרך.

וכשלא בידרו אותנו – בידרנו את עצמנו. כולם הסכימו שהסיכוי שפעיל מחו"ל יצליח לעבור את כל הבדיקות, ואז יבחר לעשות הפגנה דווקא באולם מקבלי הפנים, במקום פשוט לעלות על אוטובוס לתל אביב או ירושלים, הוא אפסי. לכן, בהיעדר פעילים, העיתונאים ניסו ליצור לעצמם עניין במוקדים אחרים. אחד ראיין את דוברת המשטרה לתקשורת הערבית, שקראה לפעילים "תומכים" או "מזדהים", ולא "שונאי ישראל", והתחמקה באי-נחת מהשאלה האם טי-שירט או סטיקר נחשבים עילה מספקת לגירוש אדם מישראל. אחרים ניסו לדובב תיירים תמימים, לשאול אותם "איך נראה שם בפנים" ואם "שאלו אתכם שאלות מיוחדות או מוזרות בבידוק". התשובה תמיד הייתה לא.

עיסוק מבדר נוסף היה זיהוי כל השוטרים הסמויים, לובשי האזרחי. אלה עמדו ברובם בקבוצות, מדי פעם מגרדים באוזן ומעיפים מבט למרפסת מעל ומהנהנים כאילו לאוויר. אחרים הסתובבו לבד, אבל גם אותם קל היה לזהות לפי הצורה בה בחנו את הסובבים אותם, או לפי המבט המזוגג שפתאום כיסה את פניהם בזמן שגורמים עלומים דיברו אליהם, והנחו אותם לשנות כיוון הליכה. תוך כמה זמן זיהינו את כולם, והשעמום ותחושת האנטי-קליימקס הקשה שוב נחתה על כולנו.

ארבעה שלטים של A4

ואז הכל השתנה, וסוף-סוף נמצא משהו לסקר. קבוצה של שבעה פעילי שמאל ישראלים נעמדו ליד מזרקות מקבלי הפנים, והניפו דגל פלסטין וארבעה שלטי A4 עם המילים "ברוכים הבאים לפלסטין" בעברית, אנגלית וערבית. העיתונאים עטו עליהם כמוצאי שלל רב, ואחריהם מיהרו לבוא השוטרים – וההמון. למשך חצי שעה היה אקשן: הפעילים נדחפו החוצה מהאולם על ידי השוטרים והוכו על ידי עוברי אורח, שצעקו "לכו לסוריה", "נאצים", "תורידו להם ת'ראש", וכן הלאה. "כשהמצלמות זזות, אני הורג אותה", אמר אחד. "מה שצריך זה לאנוס את כולם", טען בלהט אחר.

בדרכם לניידות, ובין אגרופים ודחיפות מצד אזרחים, הספיקו הפעילים להגיד כמה מלים. מעבר לקריאות לשחרור פלסטין, הזכירו הפעילים שהתגובה ההיסטרית של מערכת הביטחון לפעילי שלום שמגיעים לכאן לא התחילה היום, ושכבר שנים מונעים לארץ את כניסתם של אנשים שמחויבים לזכויות אדם ולפעילות לא אלימה למען שלום ושוויון.

אותם שוטרים שעצרו את מחזיקי השלטים הבודדים לא עצרו אף אחד מתוקפיהם. לפחות במקרה אחד ראיתי שוטר שמתעלם מכך שצעיר מכה את אחת המפגינות, וכשהמשיך להכות בה ביקש ממנו בעדינות להפסיק וללכת לעמוד בצד. אף אחד מהתוקפים לא נעצר או עוכב. עיתונאי אחד של הג'רוזלם פוסט, לעומת זאת, מצא את עצמו עצור יחד עם הפעילים כי בזמן שראיין את אחד העצורים גם גונן עליו ממכות ההמון. השוטרים ראו בכך, כנראה, שיתוף פעולה עם השמאלנים, ולקחו אותו עמם.

ואז הכל נגמר. רוב הפעילים נעצרו, האחרים התפזרו, והראיונות האחרונים עם האזרחים התוקפים מיצו את עצמם. התחלנו לחזור לתוך השדה, כששני שוטרים תפסו אותי ואת חברי הצלם, אורן זיו, עובד רשת שוקן וחבר קולקטיב צלמי העיתונות אקטיב סטילס – וביקשו מאיתנו תעודות. הצגנו את תעודות לשכת העיתונות הממשלתית שלנו, אותן תעודות שבזכותן זכינו להתקרב מרחק של פחות ממטר משני שרים בשעה ומשהו שקדמו לכך, רק שהפעם התעודות לא הספיקו. השוטרים עיכבו אותנו, לקחו גם את תעודות הזהות שלנו, ביקשו מאיתנו לעמוד בצד וסירבו להגיד במה העניין. צלמת וידאו מאתר חדשות אמריקאי ניסתה להבין למה אנחנו מעוכבים, ותוך רגעים נאלצה גם היא למסור תעודות.

לא עבר זמן רב והגיעו אלינו בכירי המשטרה באזור, מלווים בלובשי חליפות שב"כניקיות. בהתחלה נאמר לנו שאסור לנו לצלם בשטח השדה ללא אישור, והבהרנו להם שאני לא מצלם, רק כותב, ושאורן דווקא תיאם את עבודתו במקום עם דובר רשות שדות התעופה. לאחר התייעצות קצרה הודיעו לנו ש"מטעמי ביטחון" (שאין לפרטם) אסור לנו בכלל להיות בכל תחום גדרות שדה התעופה, וזאת בהתאם ל"חוק הטיס". שום הסבר נוסף לא הוצע, ושום הסבר שלנו לא סיפק את לובשי המדים. צוות של ערוץ 2 צילם את כל האירוע, וגם לא הצליח לקבל הבהרות מאנשי הביטחון, וקולגות שלנו – צלמים וכתבים – היו מופתעים גם הם, אם כי לא מחו על הגירוש. מהר מאוד מצאנו את עצמנו מלווים אחר כבוד בחזרה לתחנת הרכבת, עם שני שוטרים שווידאו שאנחנו עולים על הרכבת לתל אביב. בבית שמענו על השתלטות הימ"מ והיס"מ על מטוס איזי-ג'ט מז'נבה, ועיכוב עשרות זרים לקראת גירוש.

מה קרה פה

אפשר למצוא המון תירוצים למאורעות היום. אפשר לקרוא לפעילים שהגיעו מחו"ל "שונאי ישראל" ו"חוליגנים". אפשר לכנות את הפעילים שנעצרו "מפירי סדר, בעלי קשרים מוכחים לחמאס", כפי שאמר דובר רשמי לעיתונאי ג'וזף דנה שניסה להבין את פשר המעצרים. אפשר להגיד שאורן, וליה (האמריקאית) ואני מסכנים את ביטחון ציבור הטסים בגלל שאנחנו אנשי שמאל, למרות שלנתב"ג הגענו כעיתונאים והתנהגנו בהתאם.

אפשר. אבל יש משהו חלש, פתטי להחריד בטיעונים האלה. עד כמה, ולמה, באמת יכולים כמה מאות תיירים, שמגיעים לסיור בנגב, ברמלה, בירושלים ובבלעין, לסכן את מדינת ישראל? מה יותר נורא בהם מקבוצת בני נוער אמריקאים שנשפכה לאולם גדוש השוטרים והעיתונאים, ושיצאה למסע באחד מהפרויקטים בסגנון "תגלית"? והאם, באמת-באמת, בכנות, מישהו יכול להצדיק את מעצרם של ארבעה אנשים שעמדו עם שלטים קטנים ולא פגעו באיש, שמימשו זכות דמוקרטית להביע מחאה, בזמן שאנשים שתוקפים אותם ומכים אותם מסתובבים חופשי? ויש איזושהי סיבה בעולם, חוץ מטינה כללית לשמאלנים, שיכולה להצדיק את גירושם של שלושה עיתונאים מזירת סיקור עיתונאית שנמצאת בלב תשומת הלב הלאומית?

התשובות לשאלות האלה, לדעתי, ברורות לגמרי. הן ברורות, ובו זמנית ברור לגמרי שהצורה ההיסטרית שבה הגיבו כוחות הביטחון משקפת מצב מנטאלי שהולך ותופס חזקה בתודעה הקולקטיבית בארץ. עם התקרב ספטמבר (שבגלל הווטו האמריקאי כנראה יהפוך מתאריך מכונן לעוד צעד זעיר וסמלי, אך חסר חשיבות מעשית, בדרך לעצמאות פלסטינית), תודעת הפחד, המצור, הרדיפה וההתקרבנות ששולטת בשיח הפוליטי בארץ מגיעה למימדים מפחידים ממש; כותרות ענק מזהירות מפני כמה ספינות נושאות תרופות ומלט. חוקים ועוד חוקים מוצעים ונחקקים כדי להילחם בלחץ הפוליטי והדיפלומטי הגובר על ישראל באמצעות פגיעה בארגוני זכויות אדם מקומיים. הצבא לא מהסס להמשיך ולדכא הפגנות עממיות ובלתי חמושות בשטחים עם נשק מסוכן, אפילו כשצועדים לקראתו ילדים עם בלונים. מנגנוני הסברה מוציאים סרטי השמצה מטורפים נגד כל מי שמעביר ביקורת על ישראל בעולם. ועכשיו – זה. יום הטירוף בנתב"ג.

חשוב לזכור שאפשר עדיין לפעול גם אחרת. עדיין אפשר להתארגן למאבק נגד עליית מדינת המשטרה, נגד הפרנויה והאלימות, ולהציע פתרונות חלופיים של חירות ושוויון לכל. אפשר עדיין להלחם על דמוקרטיה אמיתית. אפשר עדיין לדרוש ממנהיגינו שלום וביטחון אמיתיים. אפשר, ואיך שזה נראה כרגע – אין ברירה אלא להתחיל עכשיו.