גילוי נאות: אני הייתי מנחה ערב המחאה ושותף פעיל בארגון האירוע.

הכפר

דהמש, כפר בן 70 משפחות (כ-600 בני אדם), הוקם בשנת 1948, התושבים הם פליטים מכל רחבי הארץ שקיבלו לבעלות פרטית את שטחי הכפר כפיצוי על השטחים מהם גורשו (לרוב היחס בין שטחי הפיצויים לשטחים המקוריים מסתכם ב-15 %). השטחים עליהם בנוי הכפר מוגדרים כשטחים חקלאיים, ולכן בניית הבתים בהם אינה חוקית. זאת בניגוד לאזורים מסביב אשר זכו להפשרת בנייה לאורך הזמן. במהלך השנים הייתה הסכמה שבשתיקה לגבי בניית המבנים בשטחים החקלאיים – הרשויות לא הטרידו את התושבים, שמצידם לא קיבלו שירותים חיוניים כמו: מים, חשמל, רווחה, תחבורה, פינוי אשפה, ביוב או תכנון. ב-1986 חל שינוי בירוקרטי בהגדרת שטחי הכפר ובמקום להיות מוגדרים כשטחים חקלאיים מסוג R6, עליהם בנייה מסוימת מותרת (כמו במושב ניר-צבי הסמוך), הם הוכרזו כ"קרקע חקלאית מוכרזת" עליה שום בנייה לא מותרת.

בשנים האחרונות מנסים תושבי הכפר בעקביות לשנות את הגדרת השטח וליצור תכנית מתאר שתנרמל את המגורים בכפר ותשיג הכרה בתושבים ובבתים. עד כה, כל תכניות המתאר והדיונים המשפטיים אותם יזמו התושבים נתקלו בחומה בצורה של בירוקרטיה מפלה. יש לציין כי ראש עריית רמלה יואל לביא כבר צוטט בהתייחסויות לבעיה שתושבים ערביים יוצרים בשכנות לפרויקטים יהודיים חדשים (כמו אלה המתוכננים בסמוך לדהמש) – נוכחות הערבים בסמוך לפרוייקט מורידה את ערכו הנדל"ני.

הפעילות

ההחלטה מיום רביעי, שמאריכה את תוקף צווי ההקפאה על הריסת הבתים, נותנת לתושבי 13 הבתים המיועדים להריסה מרווח נשימה נוסף של שלושה חודשים. ההישג נובע מטענתו של עו"ד קייס נאסר, המייצג את משפחות הכפר – הוא טען כי השטחים בשכונת שניר בלוד, שמעמדם היה דומה, אושרו לבנייה וצווי ההריסה הורדו מעליהם, ולכן דרש מהשופטת לא לעשות איפה ואיפה – היא הסכימה.

בימים שלפני הדיון בבית המשפט קיימו קבוצת מתנדבים ערבים ויהודים קייטנה ומחנה קיץ בן 5 ימים בכפר. בקייטנה השתתפו כ-80 ילדים אשר למדו בין היתר תיפוף, צילום, ציור ויוגה בין. מיותר לציין כי זוהי הפעם הראשונה בה קייטנה מסוג זה נערכת בכפר. בנוסף השתתפו עשרות המתנדבים בסיורים יומיומיים באזור ובפעילויות מגוונות, הם ישנו בשני בתים שהואילו תושבי הכפר לנדב למען המטרה. המחנה הגיע לשיאו ביום שלישי, ערב הדיון בבית המשפט. בשעה שש התחילה צעדה ברחובות רמלה שמחתה נגד הריסות הבתים בדהמש ונגד הריסות בתי פלסטינים בכלל. הצעדה לוותה בילדי דהמש שתופפו במרץ והוסיפו שמחה לכל הנוכחים (פעילי שמאל יהודים וערבים מכל הארץ ותושבי דהמש-רמלה-לוד). הם תופפו על תופים שהכינו במהלך הקייטנה (מתופפי ההפגנות הטובים ביותר ששמעתי) והצעידו בובות ענק שיצרו.

בשעה שמונה וחצי, אחרי כינוס ההפגנה בכניסה לכפר ונאומים של מנהיגי המאבק, החל הכיף האמיתי. ערב מוזיקלי בשם "ליל הבולדוזרים" שאורגן על ידי המתנדבים התקיים ברחבה במרכז הכפר. בשביל האירוע הובאה משאית ענקית ששימשה כבמה, ומערכות סאונד ותאורה מקצועיות השלימו את התמונה. בערב הופיעו מיטב הלהקות הערביות בארץ: תחילה הופיעה להקת "חאק" מנצרת שמנגנת מוזיקה ערבית מסורתית, עם 12 נגנים. אחריהם עלו להקת סיסטם עלי מיפו, הרכב היפ הופ יהודי ערבי ששר ב-4 שפות: ערבית, עברית, רוסית ואנגלית. מיד אחריהם עלתה להקת תות ארד (תות שדה) מהגולן, שגם שהתה במחנה כמה ימים והתחברה עם הילדים והתושבים. תות ארד עושים פ'אנק-רוק-ראגאיי בערבית והם אחת הלהקות הטובות שראיתי לאחרונה. אחרונים עלו להקת דאם, הרכב ההיפ הופ הלודאי המפורסם, שאחד מזמריו, סוהיל נפאר, היה גם אחד המארגנים של כל המופע. הערב היה הצלחה מסחררת, מאות אנשים חגגו ונהנו מההופעות ומהאירוח של תושבי הכפר.

בסוף הערב הייתה הרגשה שלמרות העבודה הטובה וההישגים של הפעילות והמחנה, עדיין יופשרו צווי ההריסה והבתים יהיו בסכנה מיידית, זאת מכיוון שהוועדה המקומית דחתה את תוכנית המתאר שהציעו תושבי הכפר כמה ימים לפני כן, והלך הרוח היה פסימי. אך למחרת בבוקר יצאה ההודעה מבית המשפט בפתח תקווה וגילו המשתתפים להפתעתם שהם הצליחו, שהפעילות הניבה תוצאות.

המאבק בדהמש טרם הגיע לקיצו, עוד שלושה חודשים יכולים הבתים לעמוד שוב בסכנה, אך לעת עתה, אפשר לסכם את מאמציי הפעילים רק במילה אחת – הצלחה! סיפורו של דהמש הוא דוגמה לדרך הנכונה שנוקט השמאל בשנים האחרונות: במקום מטרות גרנדיוזיות ובלתי אפשריות, הוא בוחר את המאבקים הקטנים, הספציפיים, שמתייחסים לחייהם של אנשים ברמה המיידית. המחאה נגד הקיפוח של תושבי דהמש, כמו המאבק בשיח ג'ראח, היא דוגמה למה יכולים לעשות אנשים צעירים ונמרצים שאכפת להם מהחברה בה הם חיים